מים שקטים חודרים עמוק

אתמול במהלך האימון נפלה בחלקי זכות גדולה:

הזכות לחוות בעצמי משהו בפעם הראשונה, משהו שכבר שנים אני מחכה לו,

ותוהה איך הנושא הזה בכלל מתחבר לאקווה ג'ים:

אדם חירש הגיע לאימון. חירש אמיתי, לא כזה שמוריד את משקפי הראיה ומפסיק לשמוע :-) ...



הוא הוריד את שני מכשירי השמיעה שלו, שם אטמי אזניים ונכנס למים.

ואני נשארתי עם אתגר מאוד גדול: להצליח להעביר לו את התרגילים, הדגשים, לשמור על קצב, וכמובן לדאוג שביחד עם כולם, ישים לב מתי התרגיל מתחלף. והחשוב מכל: שגם יצליח להנות מהאימון.

גם ככה במהלך האימון יש הרבה "רעש": רעש של המים, מוסיקה (שצריכה להיות מספיק חזקה כדי לגבור על הרעש של המים), רעש טבעי של הבריכה – אנשים שמסתובבים, מדברים וכו.

ברוב המקרים, אם אני מדברת במהלך האימון, היחידים שישמעו אותי – הם אלו שעומדים ממש קרוב אלי, בשורה הראשונה.

אני משתמשת הרבה בסימנים מוסכמים, תנועות גדולות והדגמות.

יחד עם זאת, צריך להכיר את הסימנים המוסכמים כדי להבין אותם...


התחלתי את האימון. חימום. יש קשר עין, והוא עם כולם בקצב. מדהים.

התרגילים הופכים לקצת יותר מורכבים והוא לא מפספס דבר. ביחד איתי במעברים, אני מדגימה, מוודאת שהוא רואה, והאימון זורם.

עולם החרשים לא זר לי. אני יודעת שפת סימנים בסיסית ביותר. (מצד שני, אותו אדם חירש לא יודע שפת סימנים, כך שבמקרה הזה, גם הקצת לא היה עוזר לי...). אני גם יודעת שכאשר המוסיקה מושמעת בעוצמות גבוהות, הם מרגישים את הבאסים.


אני בספק אם במהלך האימונים שלי המוסיקה בעוצמה מספיק חזקה כדי שאפשר יהיה להרגיש את הבאסים. אנחנו הרי לא בדיסקוטק, והמטרה היא לא לצאת עם צלצולים באזניים. מטרת המוסיקה לתת את הקצב. כדי לרומם את הרוח. כי זה מה שמוסיקה עושה.

אז עכשיו, דמיינו את עצמכם נכנסים למועדון, כולם נעים ביחד באותו הקצב, אבל אין מוסיקה ברקע. שקט. דממה.


ועכשיו לחלק המעשי:

כמה ריכוז צריך כדי להישאר בקצב באימון כזה. כדי לעקוב אחרי התרגילים.

במעבר מתרגיל לתרגיל בדרך כלל אני מוחאת כף או מסמנת באמצעות סימן מוסכם.

את מחיאת הכף – לא שומעים, ואם לרגע מסיטים את המבט, מפספסים את הסימן להחלפת תרגיל.

צריך ערנות שיא.

לא מספיק שצריך להתמודד עם מכלול שלם של תנועות חדשות (שלא מוכרות מהיבשה), עם תנועת המים, שיווי משקל וקואורדינציה, בנוסף לכל זה גם צריך להיות בקשר עין תמידי עם המדריכה, כי זאת הדרך היחידה לדעת מה קורה באימון.


אין מראות, וגם להסתכל על המתעמלים מימין ומשמאל לא ממש יעזור (שהרי כולם שקועים במים עד לגובה חזה, ולא פשוט לפענח מה קורה מתחת למים, כשעומדים באותו הגובה).

אם כך – אפשר להסתמך אך ורק על העיניים. על הערנות. על הדגמה ברורה ונכונה. כי מה שאני מדגימה, זה מה שעושים. אם אני אדגים לא נכון, כך גם יראה התרגיל.

גם לתקן טעויות נעשה בסימנים בלבד. בסימנים קצרים וברורים. אין מקום לדיבורים. ליצור קשר עין, להראות, לסמן, לוודא שהובן.


זה היה מאתגר. אך אני מרגישה שעמדתי באתגר.

הוא יצא מחויך מהאימון, ומאוד מרוצה. גם עייף. עייף זה בסדר. בשביל זה באים.

#אתגר #אימוןקבוצתי #אימון #מים

37 צפיות
  • YouTube
  • Facebook
  • Pinterest Social Icon
  • Instagram Social Icon

 אם תשאירו פרטים, אוכל לחזור אליכם