כשהתכנון והביצוע מתנגשים חזיתית

כשהתכנון והביצוע מתנגשים חזיתית

את התסריט הבא - כל מי שעוסק בהדרכה ואימון - חווה מתישהו במהלך הקריירה. זה יכול להיות כבר ביום הראשון, אחרי שנה, חמש - אך ככל הנראה יקרה יותר מפעם אחת:

הכנתי אימון מתוכנן היטב ומוקפד, פלייליטס שעמלתי עליו שעות רבות - כל שיר נבחר בקפידה רבה, בכל תרגיל הושקעה מחשבה ...

האימון מתחיל. המוסיקה מתנגנת ברקע. הכל עובד לפי התכנון עד ש....

מתחילים כל מיני רחשים בקהל:

"אוף.... זה משעמם !"

"מה זה המוסיקה הנוראית הזאת? "

"זה נורא קשה, ניסית את זה בכלל בעצמך? התרגיל הזה בלתי אפשרי!"

אוף, עוד פעם עם ציוד ?

מה? בלי ציוד היום?

לפעמים לא מסתפקים רק במילים, אלא מתחילים להצביע ברגליים...


ברגע הראשון...הכל מבפנים מתחיל לרעוד. הביטחון מתערער, וכל ההתלהבות והשמחה שהגעתי איתם לאימון - נעלמים כאילו לא היו. "הצילו - שמישהו ייקח אותי מפה, אני רוצה הביתה !"

עוברות עוד כמה שניות..ואני עדיין שם. עומדת מול כולם. נושמת עמוק. נשימה ועוד נשימה. האינסטינקט הראשוני הוא לחשוב מה אני יכולה לשנות. עכשיו.

אולי אני אשנה משהו שיהיה להם פחות משעמם, אולי אני אחליף מהר פלייליסט, אסביר שאת כל התרגילים ניסיתי קודם בעצמי במים...

או אולי אני אברח משם בדמעות ולא אחזור לעולם, אפגע עד עמקי נשמתי ואחליף מקצוע...


ומצד שני, יש איזה קול שלוחש:

הכנתי הכל בקפידה. בדקתי את התרגילים. יש מחשבה מאחורי הרצף, לשיעור יש מטרה. האם זה באמת יכול להיות כל כך משעמם?

לכל אחד יש ציפיות מהשיעור. הייתכן שאותו שיעור ספציפי לא ענה על הציפיות של אותו מתעמל, וזה בסך הכל התסכול הרגעי שיוצא?


גם המוסיקה לא תמיד תנעם לכולם. לצעירים - מוסיקת שנות ה-50 תשמע מיושנת ומשעממת, ולמבוגרים יותר, מוסיקה עכשווית תהיה רועשת, מונוטונית ומעצבנת.


מה יקרה אם בכל פעם שלאחד המתאמנים משהו יפריע באימון אני אתאים את עצמי כדי לרצות וכדי שיהיה לו נעים - בשביל מה אני בכלל מתכננת אימון?

בסופו של יום, המטרה שלי היא לא לרצות את המתאמנים. המטרה שלי בראש ובראשונה לדאוג להם לבריאות טובה יותר, כושר גופני, טווחי תנועה, חיזוק שרירים, קואורדינציה וגם שיהיה קצת כייף.

עם הזמן מגדלים עור של פיל. לומדים מה לקחת ומה להשאיר בבריכה.


יש הערות בונות ויש הערות בונות אופי.

יש הערות ענייניות ויש כאלה שממש לא. יחד עם זאת, ההערות שממש לא - מביאות לתהליך של רפלקציה. של בדיקה עצמית. אחת לכמה זמן, זה תהליך חשוב.


לפעמים המסר מגיע באופן בלתי מילולי:

המתאמן אמנם הגיע לאימון, נמצא שם ביחד עם כולם, אך כל קשר בין התרגילים שהוא מבצע לאימון עצמו... מקרי לחלוטין.

אני מנסה ומנסה, להעיר ולהאיר.. וזה פשוט לא קורה.

עד כמה אני אתאמץ לתקן אותו ולהתאים את הקצב שלו למה שקורה באימון?

מצד אחד, זה תופס את העין. משהו קורה שם, יש שם תנועה שלא תואמת את הרצף, את הקצב. זה מסיח את הדעת. מוציא מריכוז. אפילו קצת מעצבן.

מצד שני, כמה מאמץ אני אשקיע במישהו שככל הנראה לא מעוניין בשום דבר שיש לי לתת?


נכון, יש את אותם ימים. אותם ימים שנראה ששום דבר לא מצליח ושום דבר לא הולך. דווקא באותם ימים חשוב לזכור את שאר האימונים בהם המתאמנים מגיעים, משקיעים, מוחאים כפיים בסוף ויוצאים מהאימון עם חיוך גדול על הפנים.

אם הם ממשיכים לבוא - כנראה שאימון אחד שלא היה כל כך לטעמם - לא הורס את החוויה כולה.



0 צפיות
  • Pinterest Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon

 אם תשאירו פרטים, אוכל לחזור אליכם